ראובן דה פורטו הוא צייר עמלני, צייר שמתחיל ציור חדש עם תחילת יום חדש, כי זה מה שהוא רוצה ומחויב לעשות.
ציוריו הם לא ממעוררי הוויכוחים הסוערים וההתנגדויות, הם יכולים להתקבל על ידי קשת רחבה של אנשים שדעתם שונה זו מזו.
עובדה זו אינה עומדת בסתירה לחוויה העמוקה שממתינה לצופה שאינו מתעקש על פענוח אך צופה ועוקב אחרי הנוכחות הציורית של עבודותיו כעולם שלם ועשיר תוכן.

נושאי התערוכה מחולקים לשניים:
לאדם ולנוף – היוצרים קשר גומלין ביניהם.

הדמויות אפרוריות משהו ומטושטשות, שקטות ומופנמות. כל דמות שקועה עמוק בעולמה הפנימי ועם זאת הן פיוטיות ואינטימיות. מעל הכל שוררת חרדה קיומית הנוצרת על ידי כך שפני הדמויות כאילו נמחקו על ידי תופעה בלתי ידועה.
כידוע ליאונרדו דה ווינצ'י דגל בציור פנים כראי של ה"נשמה" והשפיע בכך על אופן הציור משך מאות שנים. הטלוויזיה והצילום גרמו לכך שפני הציור השתנו ונעשו יותר שטוחים וחד מימדיים (ביטוי לכך יש בעבודותיו של אנדי וורהול, למשל).
ראובן דה פורטו ממשיך מגמה זו כשהוא מוחק באופן אינטואיטיבי תווי פנים של חלק מדמויותיו.

בנופים יש אווירה פסטורלית מהולה בדבר מה מסתורי, על גבול הסוריאליזם המופשט, המעורב בפיגורטיבי – אקספרסיבי. הם נעדרי דמויות ברובם ואם יש דמויות, הנוף משתלט עליהם והופך אותם לחלק בלתי נפרד מהטבע. ציורי נוף אלו מנסים לספר משהו, סיפור ללא סיפור ליניארי שהיה יכול לקשור ביניהם. גם פה הרגשת הבדידות מאד נוכחת.

במגע הכמעט יום יומי עם חומר התשתית הבתולי, עם הבד הלבן, מקיים ראובן דיאלוג פורה, אינטנסיבי, בחיפוש אחרי הצורה הנכונה והגוון המדויק. אך גם הרצון להעלים ולטשטש חזקים לא פחות, ואולי אף יותר, מהצורך להתייחס אל הנראה לעין.
בעבודותיו קיים מאבק סמוי בין העבודה הממשית על הבד לחשיבה רעיונית, בין הציור הבודד לבין הסדרה, בין השיקולים הציוריים לבין יחס אמן – מודל במובן הרחב של המילה.
מאבק מתון ומתמשך זה הוא הגורם והמניע למתח הסמוי הקיים בעבודותיו ועושה אותן ראויות להתייחסות מיוחדת.