בוגרי המחלקה לצילום במכללת ספיר בחרו להתמקד בתערוכתם בנושא צילום נוף, שלו מסורת ארוכה בתחום הצילום בארץ ובהיסטוריה של הצילום בכלל. הסטודנטים מציגים גישות שונות כלפי צילום נופים, הנחלקות בין ניסיונות להעביר את הדרו של הטבע, לעיסוק בסימנים אנושיים שנותרו בו, דרך הפניית המבט לשינויים המאסיביים יותר שעוברים עליו, ועד לביטולו או החלפתו בנוף העירוני.
חלק מהצלמים משתמש במדיום במסגרת צילומי הנוף רבי ההוד וההדר, ומציגים טבע בראשיתי, עד כמה שניתן, עם מרחבים פתוחים, בתוליים. העבודה הקרובה ביותר למסורת זו היא של עודד נתן, שמצלם נוף מדברי בשקיעה, ללא כל סימן אנושי. רועי בורובסקי מציג גם הוא נוף נקי ופסטלי מאזור רוחמה, ובן קיסלניק מצלם במסלולי הטיולים של רמת הגולן סוסים בטבע, תמונה שמנסה גם היא להיראות כנוף פראי ולא נגוע, ללא צלקות ההיסטוריה ומשא הפוליטיקה. בניגוד להם מציגה יעל יולביץ' שני עצים מצטופפים בפינת הפריים, כביכול מבוישים מול המדבר המאיים. ואילו שמרית תורג'מן מצלמת נוף מסוג שונה, השתקפות עץ על מקווה מים, ומכוונת את עבודתה לכיוונים אבסטרקטיים יותר, בהם הנוף הופך לצורות שאינן מזוהות עם מקום מסוים.
חלק אחר מהבוגרים מפנה את מצלמתו לשאריות האנושיות שנותרו בנוף; שיירים אלו מסמנים את הנוף כפריפריאלי, ומצביעים בנוכחותם על שינויים שעברו בו. שינויים אלו קשורים לא אחת להיעדרות או למוות. כך למשל, מצלם צביקה צליק גרוטאות חלודות ונטושות של מגרש משחקים בקיבוץ רוחמה, עדות לילדים ולילדות שהייתה סביבם; תומר אביטבול מתעד מגרש כדורגל באר-שבעי, ומפנה את מבטו לשולי המגרש הריק שבשולי העיר; ליאור סיץ מאתרת סימן גבול ישן ברמת הגולן, ומצלמת אותו נטול הדר באור השמש הצורב; בנוף שמצלם רועי אבדור פוצע מתקן מתכתי את השתקפותה ההדורה של שקיעה על מאגר מים, אלעד אקרמן עוקב בעבודתו אחרי שאריות אלימות מסוג אחר, ומצלם גלעד שהוקם לזכרם של אנשים נשכחים, שהושלכו לצדי הדרך פיזית ומטאפורית. הוא משתמש במצלמתו כדי להזכיר את מצבות הזיכרון האלו, ולבחון את מקומם בתוך הנוף; בתצלום של דנה פלוטקין כביש מרוחק ובודד מפר את שלוות הנוף הערפילי שתעדה.
בעבודות אחרות העניין מוסט מהנוף עצמו לעבר הבנייה, המאסיבית לעיתים, שמתחוללת בתוכו. כאן אין שאריות צנועות ומבוישות אלא מונומנטים גדולים שנוכחותם כובשת את הנוף. תחושת הכוח והכיבוש בולטת במיוחד בעבודתה של מורן לוי, שעוקבת עם מצלמתה אחר בנייתו של מחלף גדול באשדוד, באזור גשר עד הלום. עידו הרמן מצלם מבנים בכפר-סבא ממבט-על שממקם את בנייני השכונה בין רצועת שדה ירוק לבין מגרש חול – שממתין להפיכתו לפרויקט בנייה חדש. בתצלום של רפי הררי, שמתעד את עירו, באר-שבע, נראים שמיים פתוחים, רומנטיים ומלאי עננים קלים, שעומדים בניגוד לחומה הבוהקת של מגרש הכדורגל שנמתחת תחתיהם. יבגני אוסטרובסקי, לעומת זאת, מציג תצלום שחור-לבן שנראה כאילו נלקח בזמן אחר, בו הבתים נראים כמנסים להיטמע בתוך הצמחייה שעוטפת אותם.
בתמונותיהם של בן כהן וסידני גרסיני אין נוף במובנו הרגיל, אלא נוף עירוני, לילי. סידני מציג גלויה של אשדוד, זוהרת, חדשה וצבעונית, עם כיכרות מפוסלות וארכיטקטורה עדכנית. רק בשוליים הכהים של התמונה נראים עדיין שיירי הנוף הישן של אשדוד. בן, לעומת זאת, מציג את העיר כתפאורה, כפסאדה ריקה, בה העץ הוא הנוף והמיץ "הכי טבעי". אצל שניהם ישנה תחושה שהנוף המצולם אינו דבר ממשי אלא משהו בין גלויה לתפאורה.
רועי בושי.
