אורנה אוריין ואחיה ישי פינגלרנט מציגים עבודות שיצרו סביב מות אביהם.
אוריין, אמנית פלסטית מציגה שתי סדרות צילומים שבכל אחת מהן מופיע דמוי מרכזי.

במרכז הסדרה הראשונה –גוזל-ציפור עומד על חול. הסידרה מתפתחת לאורך תהליך היסחפותו של הגוזל למים. בתהליך עובר הדימוי התמרות, מיציבה אנכית למאוזנת, מגוף שלם לחלקי, מחי למת. בהתחלה הגוזל שלם ועומד על שתי רגליו מטיל את הכתם הכהה והמאורך של גופו על החול הצהוב . בסוף הסדרה שיירי הגוזל מיוצגים בנוצה אחת הצפה על פני הגלים המספרת את שהתרחש.

הנוצה אינה רק שייר של האפרוח שהיה פעם יצור חי ושלם, אלא גם הוויה לעצמה הכותבת והמסמנת את ההתמרה. האם הנוצה היא סימפטום של האובדן כמו שנדמה לרגע ? האם הסדרה מספרת רק את הטראומה של הסופיות והחידלון, או שמא מבצבצת כאן ראשית? נדמה שאוריין מסרבת להתמכר לאובדן ומתרפקת על סימן של היש המאפשר אשליית אחיזה ברת-קיימא. אך במקביל נראה כי אוריין בסדרה הזו "מרפה" ואף נרפאת דווקא משהיא נאחזת במה שאינו מאפשר אחיזה – הנוצה.

דרך הקיום הענוג של הנוצה המתמסר לתנועת המים מתאפשרת חריגה מהאבל הפרטי וראשיתה של נחמה (הירקליטית) בה הכל זורם, החיים הם תנועה, והתנועה שהיא סיבת האבל היא גם סיבת הנחמה. ואולי רק ראשיתה. הים תמיד אוסף אליו בתנועתו את הנחלים כמו את החיים עצמם של הגוזל הזורמים אליו ודווקא באשר הוא איננו מלא לעולם יכול הים תמיד לשוב ולאספם.

הסידרה כמו עולה ויורדת עם ריתמוס הגלים, לרגע אוספת את עצמה כמו הגל את המים החוזרים – לרגע עולה משקיפה על כ-אב המוות מפרספקטיבה אוניברסאלית מנחמת-משהו (זה "טבע העולם") ולרגע יורדת למלנוכליה של בעל קהלת הרואה דווקא בתנועה החוזרת את הריק שהותיר המוות והאובדן במעגל הפרטי. הבחירה לטפל בכובד הכאב דרך הנוצה שהיא סמל הקלילות מרמזת על סף של תהליך חדש שמתהווה מול עיני הצופה.

בסדרה שנייה בולט דימוי של פורטרט המשורטט על החול הנמצא בדיאלוג מתמיד עם גלי הים המאיימים למחיקתו. הפורטרט צויר מתוך זכרונה של האמנית את אחת מהבעות הפנים של אביה אותן ניסתה לחרוט בחול והראתה כי הזכרון שביר, פגיע ונתון לזרם החיים המשתנה. בתצלומים חוויה אוניברסלית של שברירות, התכלות, ואובדן, כשבעצם הדמות המרכזית, האב, אין לה רמז ממשי אלא היא מבוטאת באופן מטאפורי עי סימון תהליכים המתרחשים בין החול והים.

ישי, מעצב ואמן,בנה קופסא/ארון בתלת מימד ויצר אילוזיה של קווי אור אינסופיים המאירים את החושך ומסמנים קוים שאין להם גבול.העבודה עוסקת בחוויה האמביוולנטית של עלטת המוות האינסופי מול זיכרונות החיים המהווים כאור חסר סוף.דומה כי נוצר דיאלוג המציב את החושך מול האור, את הסופי מול האינסופי , את הזיכרון כיש ,מול המוות כאין .ישי ,בעבודתו, מחבר , ובו זמנית פוער פער ביניהם.

" ניסיתי להמחיש את האין סוף באופן ויזואלי בתוך ארון קבורה שחור. דברתי רבות עם אבא אחרי שהוא נפטר.. ואז עלתה אצלי השאלה: אפשר לדבר עם מישהו מת?
כשהחל הדושיח הזה עם אבי המת, חל אצלי בלבול בקשר להגדרת המוות וכמו כן לחיים.
לאחר זמן מה הבנתי שאבי נמצא אצלי בפנים ושבעצם המתים מוכלים בתוך החיים.
מוות הוא לא סוף, כי אם אין סוף.
לעבודה זו קראתי : מוות אין סוף ".